The Education Center and School for Syrian Refugees in Greece

"The Syrian Refugee Crisis has been declared by the international community to be the largest humanitarian disaster in the last 25 years. It changes the face of the world, it changes the face of humanity and it's not expected to pass from the world in the next generation."

כיום חיים בעולם כ-60 מיליון פליטים ועקורי-פנים; גברים ונשים שנאלצו להימלט מאזורי מלחמה, מרדיפה, מעוני קיצוני ומאסונות סביבתיים. אנו נמצאים בעיצומו של משבר הפליטים החמור ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. כ-11 מיליון מתוכם הם סורים שאיבדו את ביתם בשש השנים האחרונות. בין הפליטים קיימים ילדים ובני נוער רבים שלא היו במערכת חינוך כבר מספר שנים.
כל יום שעובר עוד ועוד נפשות, מתוכם מליוני ילדים וילדות, נאלצים לעקור את עצמם ממקום מגוריהם ללא עתיד ידוע. אלו שמצליחים לעשות זאת, חיים במציאות הישרדותית ללא אופק ודאי. לנוכח הזוועות המתקיימות ממש לצדינו בחרנו ביחד עם תנועת אג'יאל להושיט יד של שלום ולסייע בתחום הקרוב לליבנו – חינוך.

על הפליטים באי לסבוס: לסבוס הוא האי השלישי בגודלו ביוון. אוכלוסיית האי מונה 82,000 תושבים יוונים והיום מעל ל-6000 פליטים, 3000 מהם מתחת לגיל 18.

עוד

האי ממוקם 8 ק"מ מחופי תורכיה ובשל קרבתו אליה, היום הוא האי שממשיך לקלוט הכי הרבה פליטים. בתחילה שימש האי כתחנת מעבר לפליטים והחל מחודש מרץ 2016, בעקבות ה"דיל התורכי–אירופאי" (EU – Turkey Deal) הוא הפך לקו האחרון אליו יכולים להגיע הפליטים באירופה. באי פועלים שני מחנות שיחד יכולים להכיל עד 3500 פליטים. בפועל, כאמור, למעלה מ-6000 פליטים נקלטו בהם - הרבה מעבר לכמות המקסימלית. שגרת החיים במחנה הפליטים ריקה. מתוקף אמנות בינלאומיות להגנה על פליטים, הפליטים זכאים למקלט, אבל הפרשנות ל"מקלט" היא לרוב מאוד בסיסית. היא מאפשרת חיים, אבל בתנאים מאוד דלים וקשים. למרות שמחנות הפליטים ביוון נחשבים למחנות עם תנאים יחסית סבירים, החיים במחנה לא קלים: הפליטים אינם רשאים להשתלב בשוק העבודה, הילדים במחנות אינם הולכים לבית ספר נכון להיום. חיים באוהלים. יש מחסור במזון. היעדר תקווה ועתיד לא ידוע. בנוסף עולה מתח רב עם האוכלוסייה המקומית שהמהגרים שינו את אופיה. נוכחות הפליטים כמעט וחיסלה את תעשיית התיירות שיושבי האי התפרנסו ממנה בעיצומו של המשבר הכלכלי היווני.

פחות

It's Human to Make a Difference

The Education Center puts their goal to give assistance to the hardships of the refugees in our world and our area. The Education Center is a cooperative effort of the adult members of Hashomer Hatzair movement and the Arab youth organization Ajiyal in partnership with the Humanitarian Organization 'NATAN'. Ajiyal is an Israeli Arab youth organization that bases its pedagogy on belief in human beings and chooses informal education to impart its' values. The Ajiyal Movement sees in education a major tool to insure cultural mobility, and the main way to the advancement and the development of the Arab Israeli society. Ajiyal is a sister organization of Hashomer Hatzair and at a formal level it is a unit of Hashomer Hatzair.


     + +

During February 2017 we began together the course of events that led to the establishment of a school for children of refugees on the island of Lesbos in Greece. The island of Lesbos is close to the shore of Turkey and therefore many refugees arrive to it. Only 48 out of 900 refugee children and teenagers that live in the island are integrated into Greek schools. The School and Education Center was created and built together with professionals who are refugees themselves. In the school, there are two classes: an Arabic class (for Syrian refugees) and a Persian class (for Afghani refugees). In the afternoons, we hold a variety of courses for adults.
The Education Center's guiding principles:
• An educational center that is based on the informal education atmosphere of the youth movement.
• From the community for the community – The Education Center was established in full coordination with the teachers from the community of refugees that lives on the island. We believe that our role is to awaken hope and positive action amongst the refugees themselves and not to create a relationship that preserves the position of weakness that they already find themselves in.
• Coexistence the Middle East – We aim to the fondemental humane basis that exists in all people, to the striving towards unity and goodness. We put great effort towards creating a beneficent and positive dialog among the nations.
• To invest greatly in every human being and in every detail – we believe that after experiencing trauma and months and years of survival, only the highest level of effort and aiming high will bring about a change in the quality of life for the people we work with.
• Education and not appeasement – only education that believes in children and sets a high bar for them to aspire to, can succeed and change something in the refugee experience of our students.

From the Diary of the Members of the Delegation:


On the first parents' day that we organized, 40 parents from Syria and Afghanistan came to sign up their children for school. The meeting was led by Abdullah from Afghanistan and Salam from Syria. We agreed ahead of time with the staff of teachers that we would sit on the side so that it would be clear that the school belongs to the community and exists for it. The meeting took place in Arabic and Persian. Towards the end of the meeting we noticed that all of the parents and children were beginning to look at us and then Salam came to us and one by one took us to stand in front everyone. After we all stood a bit embarrassed in a line, Salem began to speak. He stopped every few sentences so that Valid and Amir will translate into Hebrew and so that Abdullah will translate into Persian: "You see these people here? They are Jews from Israel and Arabs from Palestine who decided to come here to build together with us our first school. They are our brothers and sisters. Jews, Muslims and Christians - we are all brothers. We are one family. I want to say to our new friends thank you. Thank you that you are here with us. Thank you for these last weeks in which you worked and prepared this whole place with us. Together we will show everyone that the world can look different." When he finished speaking everyone in the room clapped and one of the Syrian mothers stood before us with tears in her eyes. We also had to dry the tears from our own eyes because the atmosphere in the room was full of the feeling that something historic had happened here. A moment of benevolence. Very slowly the parents began to leave and we stayed in the room with Salam. He came to us, hugged us and said "From this room we will begin to change the world."

Our Activity

Our main activity is the school for children of refugees that we activate in the camp. How does a day in our school look?
08:30 - We meet the children in their camp and and escort to the school.
08:45 - Breakfast in the school yard.
09:00 - First lesson - Language: English, Arabic / Persian.
09:45 - Second lesson - Science: Mathematics / Computers.
10:30 - Long recess
11:00 - Third lesson - Humane: Values and Behaviour / Literature.
11:45 - Short recess
12:00 - Fun lesson - Social games, group challenges and creative activities.
13:00 - Lunch
13:30 - Escorting the children back to the camp.
Together with the teaching staff we decided that the educational framework should be structured and with a high level of discipline. If there is something that we learned in our time with the community in the camp, it's how children need a stable framework to grow in. Since we have been here we meet more and more children that we see in their eyes that they have no educators to set boundaries for them. We discovered that many times humanitarian aid struggles with everything connected to education. We met many volunteers who came with an open heart and the goal to make the children happy and to make their lives better. Many times the will to do good for the children is leads to, in fact, appeasing them. When you meet children who do not have much in life it's easy to get used to appeasing them, giving them everything they want and permitting them to do whatever they want. The difference between appeasement and education lies in the ability of educators to say "No" and to set boundaries. A child who gets used to adults who try to appease with the goal to make him happy, experiences an unstable adult world, that is not consistent and lacking in confidence. We put an emphasis on a stable framework for the children. A framework with clear rules that will help the students to develop confidence and create a routine. The lessons begin on time, a child can go out during a lesson only by getting permission from the teacher. These children remind us that anyone who wants to be an educator needs to have deep roots that don't waiver in a storm, a trunk that can be climbed on without it breaking and a treetop full of leaves and fruit ,to linger in its shade and eat from its fruits.


בית ספר למבוגרים

אחרי סיום יום הלימודים של הילדים בשעה 13:00 מבנה בית הספר הופך לבית ספר למבוגרים. שבו רשומים מעל ל-100 נשים וגברים מסוריה, אפגניסטאן, איראן, עיראק, קונגו, וחוף השנהב. יחד החלטנו שלצד שיעורי שפות ומלאכות לגברים ונשים בנפרד חשוב לנו גם להכניס שיעורים מעורבים של נשים וגברים יחד. בהתחלה עלו הרבה שאלות על האם שיעורי הנשים והגברים צריכים להיות במשותף או בנפרד. חלק מהמורים והמורות אמרו שלקראת ההשתלבות בתרבות האירופאית צריך להרגיל את האנשים למפגש מגדרי מעורב וחלק טענו שצריך לכבד את מסורות המקור ולהפריד. אחרי שיחה ארוכה הבנו יחד שזה לא התפקיד שלנו ולא הזמן והמקום לשנות בו את ההרגלים התרבותיים של האנשים. הבנו שהתפקיד שלנו הוא לאפשר לאנשים מרחב של למידה במציאות חיים קיצונית שהם חווים עכשיו. ליצור לב של בטחון וצמיחה בתוך מרחב של חוסר וודאות וספק. יחד הבנו שברגע שאנשים לומדים ומרחיבים את האופקים שלהם ואת היכולת לתקשר עם העולם מתחיל תהליך טבעי של חיבור וקירוב לבבות. את הלו"ז שלנו אנחנו חושבים ומרכיבים בהתאם לצרכים המשתנים של הקהילות השונות.


פעילויות צהריים

במקביל לבניית בית הספר וכדי להכיר את המשפחות במחנות אנחנו מקיימים פעילויות צהריים. בהתחלה הגענו עם מחצלת ומעט ציוד ומיום ליום נוצרו עוד ועוד מפגשים מיוחדים. אחד מהם היא קבוצת הרקמה של הנשים האפגניות. זה התחיל באחד הימים כשהאמהות של הילדים הגיעו לבדוק מה אנחנו עושים. באותו הערב הכנו דוגמה של תיק קטן מלבד ולמחרת כשהאמהות הגיעו שוב הראנו להן את התיק ושאלנו אותן אם הן רוצות להכין. הן התלהבו והתיישבו. אחרי שהן בחרו בדים וחוטים למדנו יחד לתפור ולרקום. וכך נוצרה קבוצת הרקמה. בנוסף אנחנו מקיימים עוד פעילויות צהריים מגוונות.

צוות המורים



צוות בית הספר שלנו: סאלם ואמאני מסוריה, רמזאן, ניקוס וקטרינה מאיראן, עבדאללה וג'אווד מאפגניסטאן ואנחנו, מורים יהודים וערבים מישראל.

הקמנו את צוות המורים של בית הספר מתוך מחשבה על כך שבית הספר צריך לתת מענה קהילתי. הוא יצליח לעשות זאת רק אם עיצובו יעשה בשיתוף מוחלט עם הקהילות במחנה. הבנו שהקמת בית הספר אינה צריכה להתקיים על ידינו אלא על ידי האנשים עצמם. בעשייה מי שעושה הוא תמיד המרכז. הכל קם ונופל עליו. בעשייה הומינטארית מי שעושה בשביל אנשים אחרים תמיד ישאר במרכז. הדרך היחידה לשים אנשים במרכז היא לייצר עבורם את התנאים לעשות בעצמם. הקמנו צוות מורים מקומי, מתוך רצון לתת כלים ויכולת לקהילה להיות עצמאית, ועל מנת לשים את האנשים בה במרכז.

סאלם, פליט סוריה וחבר בצוות המורים, אמר על הפרויקט:
"היום אנחנו מקימים את הבית ספר הכי מיוחד בכל העולם. זה הביה"ס הכי מיוחד בעולם כי בחדר הזה יושבים סורים, ישראלים, איראנים ואפגנים שמנסים להבין יחד איך אפשר לחבר את העולם במקום לקרוע אותו. אני אתן לכם דוגמא. בפעם הראשונה שפגשתי את החברים כאן מישראל וישבתי איתם מישהו אחר כך בא לשאול אותי איך אני יושב עם יהודים באותו שולחן. הסתכלתי עליו ואמרתי לו שהוא טועה. אמרתי לו שאנחנו צריכים לשבת יחד. אמרתי לו שזאת הדרך האמיתית ושרק הפוליטקאים הם מי שיש לו אינטרס להפריד בינינו. זאת האחריות שלנו, של האנשים שיושבים בחדר הזה לגדל דור חדש שיביא את השלום. דרכנו הילדים שגדלים היום במחנות יראו שאפשר לנהוג אחרת. אנחנו נראה להם שאפשר אחרת."

בניית בית הספר



לבניית המבנה של בית הספר, החלטנו להצטרף לטרנד העולמי והחסכוני של בנייה באמצעות מכולות. בעזרת שתי מכולות גדולות שהצמדנו וניסרנו יצרנו מבנה של 60 מטר רבוע שמחולק לשתי כיתות פעילות. מחוץ למבנה יש לנו חצר שעם הזמן ובעזרת הילדים תהפוך למרחב חינוכי וחוויתי. לא בנינו את בית הספר לבד. כמעט 30 בעלי מקצוע עבדו איתנו על מבנה בית הספר. בית הספר הוא חלק ממרכז קהילתי גדול יותר שמוקם בימים אלו על ידי ארגון הסוויס קרוס איתו אנחנו משתפים פעולה. יחד עם שותפינו מהארגון יצרנו קשר עם בעלי מקצוע במחנות: בנאים, צבעים, רתכים, נגרים ועוד ויחד איתם בנינו את בית הספר. כל יום עבדנו איתם, אכלנו איתם ובלי ששמנו לב נהיינו החברים הכי טובים.


עוד

אבו-סאמר וווסים מסוריה יחד עם יסין מתוניסיה הם הרתכים שהיו אחראיים על עבודות הברזל במכולות. מוחמד מסוריה הוא החשמלאי שהתקין את מערכת התאורה והשקעים בכיתות. אופל, ריי וג'ון הם הנגרים הנפאליים שניהלו את בניית המחיצות, הדלתות והחלונות. יסין מאלז'יר ואוסם מקונגו ניהלו את הצביעה במבנה. אבו מוחמד וג'לאל מסוריה הובילו את יציקות הבטון והתקנת הגדר. איתם ועם עוד רבים ואחרים צבענו, ניסרנו, תפרנו וציירנו. יחד איתם גילינו שכשאנשים משקיעים את הכוחות שלהם ביצירה ובבנייה משותפת כל המחיצות נעלמות, הפנים מתרככות והלב נפתח. תהליך הבנייה המשותפת חשף מיום ליום את הערך העצמי שקיים בעשייה. אותם אנשים בעלי פנים מובסות שאנחנו קוראים להם בעיתונים פליטים, הזדקפו ומצאו משמעות. גם אם לכמה שבועות או רק לכמה רגעים בודדים. בזכותם למדנו שלעשות עם האנשים זה הרבה יותר משמעותי מלעשות בשבילם.

תהליך הבנייה של בית הספר:

פחות