משלחת הסיוע החינוכי לפליטי סוריה ביוון

"משבר הפליטים מסוריה הוכרז על ידי הקהילה הבינלאומית כאסון ההומניטארי הגדול ביותר ב-25 השנים האחרונות. הוא משנה את פני העולם, הוא משנה את פני האנושות והוא אינו צפוי לעבור מן העולם בדור הקרוב."

כיום חיים בעולם כ-60 מיליון פליטים ועקורי-פנים; גברים ונשים שנאלצו להימלט מאזורי מלחמה, מרדיפה, מעוני קיצוני ומאסונות סביבתיים. אנו נמצאים בעיצומו של משבר הפליטים החמור ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. כ-11 מיליון מתוכם הם סורים שאיבדו את ביתם בשש השנים האחרונות. בין הפליטים קיימים ילדים ובני נוער רבים שלא היו במערכת חינוך כבר מספר שנים.
כל יום שעובר עוד ועוד נפשות, מתוכם מליוני ילדים וילדות, נאלצים לעקור את עצמם ממקום מגוריהם ללא עתיד ידוע. אלו שמצליחים לעשות זאת, חיים במציאות הישרדותית ללא אופק ודאי. לנוכח הזוועות המתקיימות ממש לצדינו בחרנו ביחד עם תנועת אג'יאל להושיט יד של שלום ולסייע בתחום הקרוב לליבנו – חינוך.

על הפליטים באי לסבוס: לסבוס הוא האי השלישי בגודלו ביוון. אוכלוסיית האי מונה 82,000 תושבים יוונים והיום מעל ל-6000 פליטים, 3000 מהם מתחת לגיל 18.

עוד

האי ממוקם 8 ק"מ מחופי תורכיה ובשל קרבתו אליה, היום הוא האי שממשיך לקלוט הכי הרבה פליטים. בתחילה שימש האי כתחנת מעבר לפליטים והחל מחודש מרץ 2016, בעקבות ה"דיל התורכי–אירופאי" (EU – Turkey Deal) הוא הפך לקו האחרון אליו יכולים להגיע הפליטים באירופה. באי פועלים שני מחנות שיחד יכולים להכיל עד 3500 פליטים. בפועל, כאמור, למעלה מ-6000 פליטים נקלטו בהם - הרבה מעבר לכמות המקסימלית. שגרת החיים במחנה הפליטים ריקה. מתוקף אמנות בינלאומיות להגנה על פליטים, הפליטים זכאים למקלט, אבל הפרשנות ל"מקלט" היא לרוב מאוד בסיסית. היא מאפשרת חיים, אבל בתנאים מאוד דלים וקשים. למרות שמחנות הפליטים ביוון נחשבים למחנות עם תנאים יחסית סבירים, החיים במחנה לא קלים: הפליטים אינם רשאים להשתלב בשוק העבודה, הילדים במחנות אינם הולכים לבית ספר נכון להיום. חיים באוהלים. יש מחסור במזון. היעדר תקווה ועתיד לא ידוע. בנוסף עולה מתח רב עם האוכלוסייה המקומית שהמהגרים שינו את אופיה. נוכחות הפליטים כמעט וחיסלה את תעשיית התיירות שיושבי האי התפרנסו ממנה בעיצומו של המשבר הכלכלי היווני.

פחות

הדבר האנושי לעשות

משלחת הסיוע החינוכי שמה לה למטרה לתת מענה סיוע ממשי למצוקת הפליטים השוררת בעולמנו ובאזורנו. משלחת הסיוע היא שיתוף פעולה של בוגרי תנועת השומר הצעיר ואג'יאל ובסיוע הארגון ההומניטרי "נתן". אג'יאל הינה תנועת נוער ערבית ישראלית המבססת את הפדגוגיה שלה על האמונה באדם ובוחרת בדרך החינוך הבלתי פורמלי להנחלת ערכיה. תנועת אג'יאל רואה בחינוך כלי מרכזי להבטחת ניידות חברתית, ודרך מרכזית לקידום ופיתוח החברה הערבית בישראל. היא תנועה אחות של השומר הצעיר וברמה הפורמלית מהווה חטיבה בה.


     + +

במהלך פברואר 2017 התחלנו יחד את מהלך הקמת בית הספר לילדי פליטים באי לסבוס ביוון. האי לסבוס קרוב לחוף התורכי ואליו מגיעים פליטים רבים ורק 48 מתוך 900 ילדים ובני נוער שמצויים בו משולבים בבתי ספר יווניים. את בית הספר הקמנו יחד עם אנשים מקצוע שהינם פליטים בעצמם. בבית הספר פועלות בבקרים כיתת ערבית (לפליטים סורים) וכיתה פרסית (לפליטים אפגנים). במהלך אחר הצהריים מתקיימים קורסים מגוונים למבוגרים.
העקרונות המנחים של משלחת הסיוע:
• משלחת חינוכית המתבססת על הרוח הבלתי פורמלית של תנועת הנוער.
• מהקהילה ולמען הקהילה – בית הספר הוקם בשיתוף פעולה מלא של מורים מקהילות הפליטים החיות באי. אנו מאמינים כי תפקידנו הוא לעורר תקווה ועשייה חיובית בקרב הפליטים עצמם ולא לייצר מערכת יחסים של תלות שמשמרת את עמדת החולשה בה הם נמצאים.
• קיום משותף במזרח התיכון – אנו מכוונים אל היסוד האנושי המשותף לכל בני האדם, אל השאיפה למפגש ולטוב. אנו מקדישים כוחות גדולים למפגש מיטיב בין העמים.
• השקעה גבוהה בכל אדם ובכל פרט – אנו מאמינים שאחרי חוויות טראומה וחודשים ושנים של חוויות הישרדותיות, רק השקעה וכוונה גבוהות יחוללו שינוי איכותי בחווית החיים של האנשים איתם אנו עובדים.
• חינוך ולא ריצוי – רק חינוך שמאמין בילדים ומציב רף דרישה גבוה יכול ויצליח לשנות משהו מחווית הפליטות של תלמידינו.

מיומן המסע של חברי המשלחת:


ביום ההורים הראשון שקיימנו, 40 הורים מסוריה ואפגניסטאן הגיעו כדי לרשום את ילדיהם לבית הספר. את הפגישה ניהלו עבדאללה מאפגניסטאן וסאלם מסוריה. הסכמנו עם צוות המורים מראש שאנחנו נשב בצד כדי שיהיה ברור שבית הספר הוא של הקהילה. הפגישה התקיימה בפרסית וערבית. לקראת סיום הפגישה שמנו לב שכל ההורים והילדים מתחילים להסתכל עלינו ואז סאלם בא אלינו אחד אחד ולקח אותנו לעמוד מול כולם. אחרי שכולנו עמדנו מובכים מול כולם הוא התחיל לדבר ועצר מידי כמה משפטים כדי שווליד ואמיר יתרגמו לעברית וכדי שעבדאללה יתרגם לפרסית: "אתם רואים את האנשים האלה? הם יהודים מישראל וערבים מפלסטין שהחליטו לבוא לכאן כדי להקים יחד איתנו את בית הספר הראשון שלנו. הם האחים והאחיות שלנו. יהודים, מוסלמים ונוצרים - אנחנו כולנו אחים. אנחנו משפחה אחת. אני רוצה לומר לחברים החדשים שלנו תודה. תודה שאתם כאן איתנו. תודה על השבועות האחרונים בהם עבדתם והכנתם את כל המקום הזה איתנו. ביחד אנחנו נראה לכולם שהעולם הזה יכול להראות אחרת." כשהוא סיים לדבר כל החדר מחא כפיים ואחת האמהות הסוריות קמה אלינו עם דמעות בעיניים. גם אנחנו היינו צריכים לנגב את הדמעות כי האוויר בחדר היה מלא בתחושה שמשהו הסטורי קרה כאן. רגע של חסד. לאט לאט ההורים התחילו ללכת ואנחנו נשארנו בחדר עם סאלם. הוא ניגש אלינו חיבק אותנו ואמר: "מהחדר הזה נתחיל לשנות את העולם."

הפעילות שלנו

הפעילות המרכזית שלנו היא בית הספר לילדים פליטים שאנחנו מפעילים במחנה. איך נראה יום בבית הספר שלנו?
08:30 - אנחנו אוספים את הילדים מהמחנה ומלווים אותם לבית הספר.
08:45 - ארוחת בוקר בחצר בית הספר.
09:00 - שיעור ראשון - שפה: אנגלית, ערבית / פרסית.
09:45 - שיעור שני - מדעים: מתמטיקה / מחשבים.
10:30 - הפסקה גדולה
11:00 - שיעור שלישי - הומאני: ערכים והתנהגות / ספרות.
11:45 - הפסקה קטנה
12:00 - שיעור כיף: משחקים של תנועת הנוער, משימות קבוצתיות ויצירה.
13:00 - ארוחת צהריים
13:30 - מלווים את הילדים חזרה למחנה
ביחד עם צוות המורים החלטנו שחשוב שהמסגרת החינוכית שלנו תהייה מאוד מהודקת. אם יש דבר שלמדנו בשהותנו במחנה, זה עד כמה ילדים צריכים מסגרת יציבה לגדול בה. מאז שאנחנו כאן אנחנו פוגשים עוד ועוד ילדים שאפשר לראות להם בעיניים שאין להם מחנכים ומחנכות שמציבים להם גבולות. גילינו שתחום הסיוע ההומניטרי הרבה פעמים מאבד את עצמו בכל הנוגע לחינוך. פגשנו מתנדבים רבים שהגיעו עם לב גדול במטרה לשמח את הילדים ולעשות להם טוב. הרבה פעמים נוצר בילבול בין לעשות טוב לילדים ובין לרצות אותם. כשפוגשים ילדים שאין להם הרבה בחיים קל להתרגל ללרצות אותם, לתת להם כל מה שהם מבקשים ולהרשות להם כל מה שהם רוצים. ההבדל בין ריצוי לחינוך עובר ביכולתם של המחנכים והמחנכות לומר "לא" ולקבוע גבולות. ילד שמתרגל למבוגרים שמנסים לרצות אותו במטרה לשמחו חווה עולם מבוגרים לא יציב, לא עקבי וחסר בטחון. אחנו שמים דגש על שמירת מסגרת יציבה עבור הילדים. מסגרת עם חוקים ברורים שיעזרו לתלמידים לקבל ביטחון ולייצר שגרה. השיעורים מתחילים בזמן ולצאת מהשיעור אפשר רק בקבלת אישור מהמורה. הילדים האלו מזכירים לנו שכל מי שרוצה להתעסק בחינוך צריך שורשים עמוקים שלא יזוזו בזמן סערה, גזע יציב שאפשר לטפס עליו בלי שישבר וצמרת מלאת עלים ופירות לשהות בצילה ולאכול מפרותיה.


בית ספר למבוגרים

אחרי סיום יום הלימודים של הילדים בשעה 13:00 מבנה בית הספר הופך לבית ספר למבוגרים. שבו רשומים מעל ל-100 נשים וגברים מסוריה, אפגניסטאן, איראן, עיראק, קונגו, וחוף השנהב. יחד החלטנו שלצד שיעורי שפות ומלאכות לגברים ונשים בנפרד חשוב לנו גם להכניס שיעורים מעורבים של נשים וגברים יחד. בהתחלה עלו הרבה שאלות על האם שיעורי הנשים והגברים צריכים להיות במשותף או בנפרד. חלק מהמורים והמורות אמרו שלקראת ההשתלבות בתרבות האירופאית צריך להרגיל את האנשים למפגש מגדרי מעורב וחלק טענו שצריך לכבד את מסורות המקור ולהפריד. אחרי שיחה ארוכה הבנו יחד שזה לא התפקיד שלנו ולא הזמן והמקום לשנות בו את ההרגלים התרבותיים של האנשים. הבנו שהתפקיד שלנו הוא לאפשר לאנשים מרחב של למידה במציאות חיים קיצונית שהם חווים עכשיו. ליצור לב של בטחון וצמיחה בתוך מרחב של חוסר וודאות וספק. יחד הבנו שברגע שאנשים לומדים ומרחיבים את האופקים שלהם ואת היכולת לתקשר עם העולם מתחיל תהליך טבעי של חיבור וקירוב לבבות. את הלו"ז שלנו אנחנו חושבים ומרכיבים בהתאם לצרכים המשתנים של הקהילות השונות.


פעילויות צהריים

במקביל לבניית בית הספר וכדי להכיר את המשפחות במחנות אנחנו מקיימים פעילויות צהריים. בהתחלה הגענו עם מחצלת ומעט ציוד ומיום ליום נוצרו עוד ועוד מפגשים מיוחדים. אחד מהם היא קבוצת הרקמה של הנשים האפגניות. זה התחיל באחד הימים כשהאמהות של הילדים הגיעו לבדוק מה אנחנו עושים. באותו הערב הכנו דוגמה של תיק קטן מלבד ולמחרת כשהאמהות הגיעו שוב הראנו להן את התיק ושאלנו אותן אם הן רוצות להכין. הן התלהבו והתיישבו. אחרי שהן בחרו בדים וחוטים למדנו יחד לתפור ולרקום. וכך נוצרה קבוצת הרקמה. בנוסף אנחנו מקיימים עוד פעילויות צהריים מגוונות.

צוות המורים



צוות בית הספר שלנו: סאלם ואמאני מסוריה, רמזאן, ניקוס וקטרינה מאיראן, עבדאללה וג'אווד מאפגניסטאן ואנחנו, מורים יהודים וערבים מישראל.

הקמנו את צוות המורים של בית הספר מתוך מחשבה על כך שבית הספר צריך לתת מענה קהילתי. הוא יצליח לעשות זאת רק אם עיצובו יעשה בשיתוף מוחלט עם הקהילות במחנה. הבנו שהקמת בית הספר אינה צריכה להתקיים על ידינו אלא על ידי האנשים עצמם. בעשייה מי שעושה הוא תמיד המרכז. הכל קם ונופל עליו. בעשייה הומינטארית מי שעושה בשביל אנשים אחרים תמיד ישאר במרכז. הדרך היחידה לשים אנשים במרכז היא לייצר עבורם את התנאים לעשות בעצמם. הקמנו צוות מורים מקומי, מתוך רצון לתת כלים ויכולת לקהילה להיות עצמאית, ועל מנת לשים את האנשים בה במרכז.

סאלם, פליט סוריה וחבר בצוות המורים, אמר על הפרויקט:
"היום אנחנו מקימים את הבית ספר הכי מיוחד בכל העולם. זה הביה"ס הכי מיוחד בעולם כי בחדר הזה יושבים סורים, ישראלים, איראנים ואפגנים שמנסים להבין יחד איך אפשר לחבר את העולם במקום לקרוע אותו. אני אתן לכם דוגמא. בפעם הראשונה שפגשתי את החברים כאן מישראל וישבתי איתם מישהו אחר כך בא לשאול אותי איך אני יושב עם יהודים באותו שולחן. הסתכלתי עליו ואמרתי לו שהוא טועה. אמרתי לו שאנחנו צריכים לשבת יחד. אמרתי לו שזאת הדרך האמיתית ושרק הפוליטקאים הם מי שיש לו אינטרס להפריד בינינו. זאת האחריות שלנו, של האנשים שיושבים בחדר הזה לגדל דור חדש שיביא את השלום. דרכנו הילדים שגדלים היום במחנות יראו שאפשר לנהוג אחרת. אנחנו נראה להם שאפשר אחרת."

בניית בית הספר



לבניית המבנה של בית הספר, החלטנו להצטרף לטרנד העולמי והחסכוני של בנייה באמצעות מכולות. בעזרת שתי מכולות גדולות שהצמדנו וניסרנו יצרנו מבנה של 60 מטר רבוע שמחולק לשתי כיתות פעילות. מחוץ למבנה יש לנו חצר שעם הזמן ובעזרת הילדים תהפוך למרחב חינוכי וחוויתי. לא בנינו את בית הספר לבד. כמעט 30 בעלי מקצוע עבדו איתנו על מבנה בית הספר. בית הספר הוא חלק ממרכז קהילתי גדול יותר שמוקם בימים אלו על ידי ארגון הסוויס קרוס איתו אנחנו משתפים פעולה. יחד עם שותפינו מהארגון יצרנו קשר עם בעלי מקצוע במחנות: בנאים, צבעים, רתכים, נגרים ועוד ויחד איתם בנינו את בית הספר. כל יום עבדנו איתם, אכלנו איתם ובלי ששמנו לב נהיינו החברים הכי טובים.


עוד

אבו-סאמר וווסים מסוריה יחד עם יסין מתוניסיה הם הרתכים שהיו אחראיים על עבודות הברזל במכולות. מוחמד מסוריה הוא החשמלאי שהתקין את מערכת התאורה והשקעים בכיתות. אופל, ריי וג'ון הם הנגרים הנפאליים שניהלו את בניית המחיצות, הדלתות והחלונות. יסין מאלז'יר ואוסם מקונגו ניהלו את הצביעה במבנה. אבו מוחמד וג'לאל מסוריה הובילו את יציקות הבטון והתקנת הגדר. איתם ועם עוד רבים ואחרים צבענו, ניסרנו, תפרנו וציירנו. יחד איתם גילינו שכשאנשים משקיעים את הכוחות שלהם ביצירה ובבנייה משותפת כל המחיצות נעלמות, הפנים מתרככות והלב נפתח. תהליך הבנייה המשותפת חשף מיום ליום את הערך העצמי שקיים בעשייה. אותם אנשים בעלי פנים מובסות שאנחנו קוראים להם בעיתונים פליטים, הזדקפו ומצאו משמעות. גם אם לכמה שבועות או רק לכמה רגעים בודדים. בזכותם למדנו שלעשות עם האנשים זה הרבה יותר משמעותי מלעשות בשבילם.

תהליך הבנייה של בית הספר:

פחות